חיים כמו שלי

אז עבר כמעט חודש מאז שיצאתי מההכנה לקצונה בוכיה ומיואשת, כבר לא היה לי אז אכפת מכלום כמעט שבכיתי כל כך חזק בתחנת רכבת כשדיברתי עם חבר שלי, ואנשים שעברו בהו בי וחלק גם התעניינו אם אני צריכה משהו. 

הגעתי בשבוע שלאחר מכן ביום ראשון לבסיס, דיברתי עם המפקד שלי והוא רצה לבדוק מה היה בדיוק לא בסדר ולמה לא עברתי. אמרתי לו שהמפקדות שם אמרו לי שאני לא דומיננטית מספיק ולא בשלה, ואמרו לי כמה פעמים שהקול שלי חלש למרות שציינתי שזה הקול שלי וככה נולדתי ואין לי הרבה מה לעשות עם זה. גם אם אני מנסה להתאמץ ולהגביר אותו זה עדיין קול ממוצע של אדם רגיל. 

הוא דיבר איתי כבר על לצאת למחזור קצונה של אוגוסט או נובמבר, ואמר שינסה לשלב אותי בסיטואציות ביחידה בהן אני צריכה להפגין דומיננטיות, ואפילו הציע לי לקחת שיעורים לפיתוח קול כדי לחזק ולהגביר אותו. אמרתי לו שסבלתי בקורס הזה ואני לא מסוגלת לעשות אותו שוב, אבל נראה שמבחינתו אין אופציה שבה אני לא יוצאת לקצונה. הוא כבר דיבר איתי על זה שבעתיד יגיעו עוד חיילים למדור והוא רוצה שאני אפקד עליהם. 

בכל מקרה , יום למחרת התחלתי את החפיפה שלי וציוותו אותי באופן זמני לאיזה צוות של מתכנתים ביחידה אחרת מהיחידה המקורית שלי, ובמשך שבוע וחצי למדתי את הסביבת עבודה וכתבתי משחקים במחשב להנאתי. היה די נחמד ברמה שלא רציתי ללכת הביתה. עדיין לא מצאתי את המקום שלי מבחינת האנשים, אבל זה כנראה יקרה כשאני אחזור ליחידה המקורית. 

אחרי שלמדתי לבד את התוכנה והרגשתי שאני יודעת את הבסיס, ביקשתי מהמפקד שלי להתחיל לעבוד ולעשות משהו אמיתי. אז הפילו עליי איזה משימה, משהו שאנשים אחרים במשך חודשים עבדו עליו ולא הצליחו להגיע לתוצאה טובה. אין לי שום כיוון ומושג איך לעבוד על זה ולא קיבלתי שום הדרכה ואף אחד לא באמת יכול לתת לי הדרכה, ומרגיש לי שמצפים ממני ליותר ולהגדלת ראש בגלל שאני היחידה בצוות הזה עם תואר. אמרתי למפקד שלי שהייתי רוצה לעבוד על משהו אחר כי אני לא חושבת שאצליח להגיע לתוצאה טובה יותר והוא טען שזה חשוב ואני אעבוד על זה במשך חודש ואז לאחר מכן נראה את ההתקדמות. או במילים אחרות שאין לו מה לעשות איתי כרגע אז הוא מעביר לי את הזמן במשך חודש. 

ומאז פשוט לא כיף לי להגיע , אני די מזלזלת ומגיעה מאוחר ויוצאת מוקדם ופשוט סופרת את השעות עד היציאה הביתה, ולא לדבר על זה שכמעט לא הצלחתי להתקדם במה שנתנו לי. היום הוצאתי שני גימלים שכנראה הייתי קצת סובלת ולא מוציאה אם הייתי עושה משהו באמת מספק. 

ואז אני התחלתי להסתכל על הטווח הרחוק, הרי יש לי פה עוד המון המון שנים להעביר. אני כל יום מבזבזת מלא זמן על נסיעות, חוזרת עייפה הביתה ואז כל יום צריכה לקום מוקדם ולהתחיל מחדש ואני לא באמת רואה את הסוף. איך אפשר להתמודד עם השגרה הנוראית הזאת, איך אנשים עושים את זה? בלימודים זה לא היה ככה ואני נורא אהבתי ללמוד. אני כל יום למדתי משהו חדש, התקדמתי בחומר והיו עבודות חדשות, ואף פעם לא הרגשתי שנמאס לי או משעמם לי או שאני רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר, אלא נשארתי בקמפוס עד השעות הקטנות בשביל ללמוד.

בקיצור, אין לי מושג איך עושים את זה. אולי זו סתם תקופה כזאת והיא תעבור, אולי זה כי אני לא עושה שום דבר שנראה לי משמעותי כרגע. חבל שביקשתי בכלל לעבוד, היה נחמד ללמוד בקצב שלי